יאסין נ' מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ

החלטה

המבקש, תושב עראבה, עתר לאישורה כייצוגית של תובענה שהגיש נגד המשיבה, שהיא תאגיד מים וביוב אשר החל פעילותו ביום 1.1.10 והוא אחראי על משק המים והביוב של כמה רשויות מקומיות, וביניהן גם עראבה ("התאגיד").

עניינה של התובענה הוא השבת סכומים שלפי הטענה נגבו ביתר ובניגוד להוראות סעיף 36(ב) לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע–2009, ובניגוד להוראות סעיף 12(א) לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכת מים וביוב) תש"ע–2009 (ביחד "הכללים").

המבקש טען כי הוא, וכמותו גם ששה אחרים, חויבו בתשלום "אגרת מד מים" בסך 300 ₪, וזאת בניגוד לכללים האוסרים על התאגיד לגבות תשלום זה, כמו גם תשלום "אגרת התקנת מד מים".

בתגובה הגיש התאגיד הודעת חדילה כמשמעותה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006 ("החוק") שלפיה חדל מהגבייה בגין "אגרת מד מים", "אגרת התקנת מד מים" ו"אגרת חיבור", והודיע כי החל לגבות את התשלומים בהתאם למותר על פי הכללים.

המבקש אישר את הודעת החדילה ותחולתה, ובתגובתו טען לעניין הגמול ושכר הטרחה שאותם הוא ביקש לפסוק לו ולבא כוחו, והפנה לסעיף 9(ג) לחוק ולשיקולים המנויים לעניין זה בסעיפים 22 ו-23 לחוק. לטענת המבקש, הגשת הבקשה הביאה להפסקת גביית היתר שנמשכה למעלה משלוש שנים, ובכך חשיבותה הציבורית; המבקש נטל סיכון ממשי כמי שהיה מחויב בהוצאות משפט לו הייתה הבקשה נדחית; בא כוח המבקש השקיע תשומות רבות של זמן וידע בניסוח בקשת האישור וכתבי הטענות. המבקש העריך את הגביה ביתר בכ-900,000 ₪ והפנה לת"צ (מרכז) 38529-11-11 א.ש ברקאי נ' עיריית מודיעין (18.7.12), שבו נפסקו גמול ושכר טרחה בשיעור כולל של 57% מסכום הנזק, וטען כי אלו שיעורים אשר בתי המשפט מאמצים כאשר סכום הגבייה הלא חוקית אינו עולה על מאות או אלפי ₪. בצד זאת הפנה המבקש להחלטתי בת"מ (חי') 54114-07-12 יוסף נאסר נ' מי הגליל – תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (19.2.13), שבו פסקתי גמול למבקש גמול בסך 10,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסך של 80,000, וטען כי סכומים אלו הם מינימאליים והם מקפחים אותו ואת בא כוחו.

בתשובה ביקש התאגיד לדחות את הטענות בקשר לפסיקת גמול ושכר הטרחה. לטענת התאגיד, המבקש נמנע מפנייה מוקדמת אשר יכלה לייתר את ההליך כולו; כמו כן, יש לשקול את הפגיעה בקופה הציבורית; הבקשה לא הצריכה ידע או מקצועיות והיא הוגשה מבלי שהמבקש ערך בדיקות עובדתיות מוקדמות וללא תשתית עובדתית ראויה; הסכום שנגבה ביתר בפועל הוא נמוך משמעותית מהערכת המבקש ועומד על כ- 270 אלף ₪ בלבד, ואין להביא בחשבון לעניין הגמול ושכר הטרחה את הגבייה העתידית שנחסכה. עוד נטען כי הודעת החדילה חסכה זמן שיפוטי יקר, ובעניינים אחרים הדומים לבקשה זו נפסקו סכומים נמוכים כגמול ושכר טרחה.

בתשובתו לתשובה טען המבקש כי העדר פנייה מוקדמת אין בה כדי לשלול את זכות המבקש ובא כוחו לגמול ושכר טרחה. בנוסף, התנגד המבקש לטענה בעניין "כספי הציבור" וטען כי הסכומים שייפסקו בתיק זה ישולמו מתוך הסכומים שגבה התאגיד ביתר ולא מתוך הקופה הציבורית.

ביום 25.6.13 עתר המבקש לצרף את פסק דינו של כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף בת"מ (מרכז) 13902-09-12 וידנה נ' מיתב – תאגיד אזורי למים וביוב בע"מ (10.6.13), שבו נפסקו גמול למבקש בשיעור של 25,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור 118,000 ₪, כאסמכתא לפסיקת שיעורים הראויים בפסיקת הגמול ושכר הטרחה בעניין אשר נדון והדומה לענייננו.

עיינתי בטענות הצדדים והחלטתי לפסוק גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו בסכומים ובנימוקים המפורטים להלן.

בעבר כבר ציינתי את ההלכה שהעדר פנייה מוקדמת אינה חוסמת את זכאותם של המבקש ובא כוחו מלקבל גמול ושכר טרחה (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נגד בנק הפועלים (11.12.08)). פנייה מוקדמת יכולה אמנם לייתר את ההתדיינות המשפטית, אולם אין היא מהווה תנאי מוקדם להגשת התובענה, ובמקרים מסוימים היא עלולה אף להחטיא את מטרות החוק בכך שהפנייה תפתור את בעיית הפונה היחיד במקום להביא תועלת לכלל הציבור הנפגע (ת"צ 7442-09-12 (נצ') רונן שוורצמן נ' מעיינות העמקים בע"מ (2.5.13)).

אשר לחשש מן הפגיעה בקופה הציבורית והצורך לנהוג בזהירות בכספי הציבור המשולמים כגמול וכשכר טרחה מן הרשות הציבורית, מקובלים עליי הדברים המצוטטים בתשובת התאגיד מרע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין (13.2.11) ("עניין טיומקין") לפיהם "חיוב רשות ציבורית לשלם סכומים גבוהים מאוד עלול לפגוע בוודאות התקציבית שלה ולמנוע ממנה להמשיך ולמלא את תפקידה כראוי (...). במובן זה, פגיעה ברשות הציבורית, אשר למעשה "אין לה משל עצמה", עלולה להוביל לפגיעה בציבור כולו, ופגיעה כזו עשויה לעיתים לעלות על התועלת שהציבור יכול להפיק מקבלת התובענה הייצוגית שעל הפרק". אולם אין בכך כדי להועיל לתאגיד. המבקש טען, והתאגיד אף אישר, כי גבה ביתר סכום שהוא לכל הפחות 270,540 ₪, ולנוכח הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק הוא פטור מהשבת סכום זה, ולכן די במנגנון זה כדי להוות הגנה על הקופה הציבורית (עע"מ 165/11 עיריית רעננה נ' לילך אקרמן, פסקה 4 (21.2.13)).

אשר לתשומות שהשקיעו המבקש ובא כוחו, דומני כי גם אם אלה אינן רבות, שכן הודעת החדילה הוגשה בתחילת ההליך, הגשת בקשת האישור וכתב התובענה הצריכה מידת מה של השקעה, וגם אם מדובר בתובענה שרבות ודומות לה הוגשו בבתי המשפט השונים, הרי שהמבקש נטל על עצמו סיכון, גם אם לא גבוה, שהוא יחויב בהוצאות במקרה שהתביעה תידחה.

לא מקובלת עליי טענת התאגיד שאין להביא בחשבון את התועלת העתידית שנחסכה בהגשת התובענה. בענייננו, תשובת התאגיד מעידה כי החל מיום 17.12.10 ועד ליום 31.12.11 גבתה המשיבה מ-589 צרכנים אגרה ביתר, ואין חולק כי הגשת התובענה היא שהביאה להפסקת גביית היתר שנמשכה תקופה ארוכה, חרף האיסור לנהוג כך על פי הכללים. נראה כי אלמלא הגשת התובענה, התאגיד לא היה חדל מגביית היתר גם בעתיד, וכפי שצוין בפסק דינו של כב' השופט א' שהם בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (25.12.12):

"בחינת סבירותם של הגמול לתובע המייצג ושכר טרחתם של באי-כוחו, תיעשה על-סמך סך התועלות אשר צמחו לקבוצה עקב הגשת התובענה והבקשה לאשרה כייצוגית, ולא, כגישת המערערת, כנגזרת של "תקופת ההשבה המקסימאלית בה הייתה חשופה הרשות להשבה", קרי, פרק הזמן שבין תחילת הגבייה ועד למועד הודעת החדילה. שכן, קבלת עמדת המערערת, עלולה לתמרץ תובעים עתידיים שלא להגיש תובענות ייצוגיות נגד הרשות מיד עם תחילת הגבייה, כבנדון דידן; אלא להמתין, עד שהסכומים אשר נגבו מן הקבוצה, ומהם נגזרים, לגישת המערערת, שיעור הגמול ושכר הטרחה, יהיו גבוהים דיים, ומשכך יהיו "כדאיים" לתובע המייצג ולבאי-כוחו. עם גישה זו אין בידי להסכים, והיא חוטאת, להגיון המונח בבסיס מוסד התובענה הייצוגית בכלל, וכאשר מדובר בתובענות ייצוגיות המופנות נגד המדינה או רשויותיה, בפרט (ראו והשוו, עניין בנק יהב)".

לפיכך, שיקול התפוקה העתידית, היינו החיסכון העתידי שהביא ההליך, לצרכני התאגיד מהווה שיקול מרכזי במסגרת השיקולים שראוי להביאם בחשבון בנוגע לשיעור הסכומים שיש לפסוק למבקש ובא כוחו. המשיבה טענה שבתקופה של כשנתיים קודם להגשת התובענה היא גבתה מן הצרכנים סכום של כ-270 אלף ₪ והמבקש אינו חולק על כך, אף שהוא טוען שגובה הסכום אינו השיקול היחיד שיש להביאו בחשבון לעניין פסיקת הגמול ושכר הטרחה.

שני הצדדים הפנו לאסמכתאות (ובכללן החלטה שלי) התומכות בטענותיהם לעניין הסכומים שאותם ראוי לפסוק במקרה הנוכחי, אלא שעיון באסמכתאות אלה ילמד שלא ניתן להסיק מהן עיקרון מנחה, ונראה כי הפסיקה באותם מקרים היא פרי שיקול דעת שהופעל לפי נסיבותיו של כל עניין. בעבר כבר הזדמן לי להצביע על כך שבע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012) נקבע שכאשר נפסק סעד כספי, שכר הטרחה ייקבע כאחוז מן הסעד שנגבה, והוזכרה האפשרות לפסוק שכר טרחה בהתאם להוראות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975 ("חוק פלת"ד"), או בהתאם לאמות המידה הקבועות בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) תשמ"א–1981. פסיקת שכר טרחה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בחוק פלת"ד היא אפשרות הנזכרת גם במאמרו של א' קלמנט קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס'ו–2006 הפרקליט מט 131 (2007), ואני סבור שיש לאמצה גם במקרה שבפניי. קביעת שיעור זה של שכר טרחה, היינו 8-10% מסכום התביעה, משקפת לדעתי איזון ראוי בין שיקולי התמריץ והתפוקה הקבועים בסעיף 23 לחוק לבין השיקול של שמירה על הקופה הציבורית שעליו הצביע בית המשפט בעניין טיומקין.

על רקע דברים אלה, ונוכח האמור לעיל, החלטתי לפסוק שסכום שכר הטרחה שישולם לבא כוח המבקש יהיה 25,000 ₪, המהווה כ-9% מערכה של התביעה, כמצוין לעיל.

הגמול שישולם למבקש יהיה 5,000 ₪.

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"ד, 15 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.